פסק-דין בתיק ב"ל 2222-10

1.         בפנינו תביעה שהגיש התובע, באמצעות ב"כ, כנגד החלטת הנתבע מ- 23.3.09, הדוחה תביעתו להכיר בפ"ע מ- 17.7.03 בה נפגע בעין שמאל (איבוד ראיה - CRVO) כפ"ע בעבודה.

            התובע, יליד 1953, אע"צ, טוען כי בעבודתו כמסגר נדרש להרכיב פס אטימה מתחת לכנף בתיבת טנק, ניהל ויכוח קשה בצעקות ובכעס, רב עם העובד אבי יוסף ("יוסף") ואח"כ ביצע ההרכבה כשהוא שוכב מתחת הטנק, ראשו מוטה לאחור כלפי מעלה והוא מתאמץ עד מאד בביצוע העבודה.

2.         הנתבע בהגנתו מ- 10.5.10 עתר לדחיית התביעה בשל שיהוי של למעלה מ- 5 שנים עד להגשת התביעה.

            הוכחשו טענות התובע ונטען כי אין עסקינן בפ"ע כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) , התשנ"ה - 1995.

            להגנה צורפו התביעה לד"פ מ- 4.2.09 והודעה שמסר התובע לחוקר הנתבע מ- 15.3.09.

3.         בדיון קד"מ (כבוד השופט בדימוס, י. נויגבורן מ- 6.9.10) נקבע כי ההליך יועבר להוכחות בפלוגתא "האם ביום 17.7.03 אירע לתובע אירוע מסוים בתוך עבודתו אשר גרם לו לנזק פיזיולוגי בעין שמאל" וכן טענת השיהוי.

            ביום 23.1.11 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית אליו צרף תעודת חדר מיון מ- 17.7.03.

            ביום 23.1.11 הגיש התובע בקשה לזימון מנהל העבודה כעד מטעמו, שיעיד ללא תצהיר עפ"י "תצהיר" שצורף (מר מדר זכריה; "מנהל העבודה").

            ביום 26.10.11 ביקש הנתבע לזמן כעד מטעמו את יוסף (שהודעתו תשמש כח.ר. שלו) ("העובד") .

            ביום 13.11.11 נשמעו התובע, מנהל העבודה ויוסף.

            לבקשת התובע הוגשו סיכומיו בכתב ביום 21.11.11.

            סיכומי נתבע  הוגשו ביום 31.1.12.

            נעתרה בקשת התובע לסיכומי תשובה ומשלא הוגשו אלה - ניתן פסה"ד.

4.         ולהכרעתנו -

            א.         שיהוי -

התובע אינו מתייחס בתצהירו, משום מה, לטענת הנתבע בהקשר זה, הגם שהנתבע עתר לדחיית התביעה ברישא הגנתו - ואף נקבע כפלוגתא בדיון הקד"מ.

כשעומת בח.נ. עם השהוי (כ- 6 שנים) בהגשת התביעה, הוא משיב כי פחד על מקום עבודתו; כשעומת עם כך כי במהלך השנים (טרם לתביעה דנא) הגיש תביעה למל"ל על פגיעה בשמיעה - הוא משיב כי "מהעבודה שלחו אותו".

לטענתו, ממשאבי אנוש שאלו אותו על התביעה, השיב כי יש לו עו"ד ואז לא פנו אליו. כן הבהיר כי הוא עדיין (נובמבר 2011) עובד באותו מקום.

טענת השיהוי נקבעה כפלוגתא - אך לגופא ולא כטענת סף - שהרי אין עסקינן אלא בתביעה שהוגשה לנתבע, כאמור, שנים לאחר הפגיעה הנטענת.